גיל הזקנה מלווה באובדנים, במשברים ובחוויות מאתגרות איתם הקשיש נאלץ להתמודד בזה אחר זה. האובדנים הם רבים ובניהם: אובדן יכולות פיזיות, אובדן יכולת הניידות והעצמאות, אבדן חדות הראיה או חוש השמיעה והריח, אובדן בן או בת זוג, אובדן של חברים, אובדן תעסוקה, אובדן מעמד חברתי, אובדן מהירות התגובה ולעיתים והקשה מכל, אובדן הזיכרון ויכולת עיבוד הנתונים. עם מצבים שכיחים אילו על הקשיש להתמודד דווקא בתקופה שחוסנו הנפשי בירידה.
הקשיש נושא בליבו זיכרונות וחוויות לאין ספור. רבים הם הקשישים בארצנו שסבלו תלאות הגירה וקשיי קליטה מאתגרים במיוחד. לאורך שנות עבודתי כגריאטר הכרתי קשישים רבים שסיפרו לי את סיפור חייהם המרתק.
כך למשל סיפר לי קשיש ששוחרר ממחנה הריכוז אושוויץ כשהוא עור ועצמות. הוא התאושש, עלה לארץ, נקלט באחד הקיבוצים בצפון ולאחר מספר חודשים גויס להילחם על הדרך לירושלים לצד חבריו שחלקם נפלו בקרב. רק התאושש מזוועות מחנה הריכוז וכבר נאלץ להתאושש מטלטלת המלחמה בארץ. בתום המלחמה הוא נרשם ללמודים גבוהים וסיים בהצטיינות. הוא פתח בקריירה מרשימה, הקים עסק עצמאי, נישא והקים משפחה יפה ותומכת. הוא חילק את חייו בין עבודה קשה ומאתגרת לבין שהות לצד משפחתו בביתו היפה שבמושב וטיפוח קשרים חברתיים ענפים. בגיל שמונים, מתוך בריאות שלמה ואורח חיים אידיאלי, לקה פתאומית בליבו ונאלץ להפסיק את עבודתו. לאחר תקופה קצרה החלים אך הרופאים אסרו עליו לעבוד. למרות שליבו החלים הוא נותר עייף ותשוש ותחושת חסר אונים השתלטה עליו. הוא מיאן לצאת מהבית והרגיש ש "איננו שווה עוד כלום".
תחושה קשה זו לוותה אותו עד יומו האחרון. הוא לא הצליח ליהנות מהמציאות היפה שהקיפה אותו: מציאות של משפחה אוהבת, אישה תומכת, ילדים, נכדים ועשרות חברים קרובים שהגיעו מדי יום לעטוף אותו באהבה. מציאות זו כללה גם את ביתו היפה והמטופח במושב, המכונית החדשה שקנה מספר חודשים קודם והתמונות מהטיול המקסים שעשה לפני שנתיים בארצות הברית. אך מציאות יפה זו לא עזרה. כאילו לא הייתה קיימת. הוא התכנס וצלל לנבכי נפשו ולפצעיי העבר, הפך מיום ליום לנרגן, חסר סבלנות ובלילות סבל מסיוטים על נאצים שרודפים אחריו. בהדרגה הוא איבד כל טעם לחיים, איבד את התיאבון, ירד במשקל עד שבתוך שנתיים נפרד והלך לעולמו.
בריאותו ותפקידו כמפרנס במשרה בכירה עליה נאבק במשך חיים שלמים הגדירו את זהותו ואת מקור גאוותו. את שניהם איבד באבחת חרב של אוטם בשריר הלב. הוא שרד את מחנה הריכוז ואת המלחמה בארץ אך נפל שדוד מול איתני החיים ונותר, בגיל שמונים, חבול, מבויש וחסר אונים.
הזקנה היא תקופה קשה ולא צפויה אליה אנו מגיעים על פי רוב ללא הכנה מוקדמת. אנו לומדים בחיינו אין סוף דברים. לומדים ללכת על הרגלים, לומדים קרוא וכתוב, לומדים את פעולות הכפל, לומדים שתים עשרה שנים בבית הספר ולומדים מקצוע במשך שנים רבות, אך את החשוב מכל ואת הבלתי נמנע אין אנו לומדים כלל. אדרבה, הס מלהזכיר. ובכל זאת, הזקנה אורבת מעבר לפתח והיא מגיעה מהר משחשבנו ולרוב מותירה אותנו בורים ולא מוכנים.
על הרופא המטפל להיות ער לשינויים הללו, להבין, להכיל, להסביר ולהתאים טיפול אישי, תומך, מקיף ומאפשר.
